יאניאק נ' יונה לרר בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה בסך 26,100 ₪ לתשלום עבור שירותים שהעניקה התובעת לנתבעת.

אין חולק כי בין התובעת לבין הנתבעת נחתם ביום 28.5.12 הסכם למתן שירותי הפעלת מנוף על ידי התובעת, בפרויקט בניה שניהלה הנתבעת בים המלח (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע שייכנס לתוקף ביום 1.3.12 ויסתיים ביום 28.2.13. לטענת התובעת, ביום 5.8.12 נדרש מנהל התובעת, אייל יאניאק (להלן: "יאניאק"), לעבוד מעל למכסת השעות הקבועה בהסכם ולא אפשרו לו לעזוב את האתר בשעות הלילה. יאניאק הגיש למחרת תלונה במשטרה. בעקבות זאת פנה מנהל הנתבעת, יונה לרר (להלן: "לרר") ליאניאק, וביקש ממנו לעבוד עד 31.8.13. יאניאק המשיך לעבוד במקום עד אותו מועד, אך הנתבעת לא שילמה לו את התמורה עבור העבודה.

התביעה מורכבת משני רכיבים אשר לטענת התובעת מגיעים לה לפי ההסכם: האחד – שכר עבור הימים שבהם עבדה בחודש אוגוסט 2012; השני – תשלום עבור ימי חופשה.

התובעת העלתה בתביעתה ובתצהיר יאניאק טענה כי חתמה על ההסכם בכפיה, שכן קודם לכן עבדה עם הנתבעת בהתאם להסכם אחר (להלן: "ההסכם הראשון") שהיטיב עמה לעומת ההסכם, וכי ההסכם החדש נחתם תוך לחץ כבד וכפיה מצד הנתבעת. לא מצאתי כי טענה זו רלבנטית מחמת שני טעמים: האחד – התביעה הוגשה מכוח ההסכם, והסכומים הנתבעים הם סכומים שלטענת התובעת מגיעים לה לפי ההסכם. השני – פגם של כפיה בכריתת חוזה מקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). במקרה זה לא בוטל ההסכם, ועל כן הוא עומד בתוקפו.

מכאן – לדיון ברכיבי התביעה. אחד משני רכיבי התביעה הוא תשלום עבור ימי חופשה. לטענת התובעת, החלה לעבוד בפרויקט בחודש נובמבר 2011, וסיימה לעבוד בו בסוף חודש אוגוסט 2012. לפי ההסכם מגיעים לה תשעה ימי חופשה בשנה. הואיל ועבדה שמונה חודשים, שהם שני שלישים של שנה, מגיעים לה שישה ימי חופשה.

סעיף 22א להסכם קובע:

"נותן השירותים זכאי ל-9 ימי חופשה בתשלום יחסי לשכר החודשי הרשום בסעיף 7 למעלה, בתום שנת עבודה".

עינינו הרואות: הזכאות לימי חופשה לפי ההסכם הינה בתום שנת עבודה. אין חולק כי התובעת לא השלימה שנת עבודה ולכן, מאחר שההסכם אינו קובע זכאות חלקית לימי חופשה, אין התובעת זכאית לימי חופשה.

באשר לתביעה לתשלום עבור עבודה בחודש אוגוסט 2012 – בתצהירו מסר יאניאק, כי עבד עד יום 5.8.13. באותה תקופה חל עיד אלאדחא של העדה המוסלמית, ולכן לא עבדה התובעת. לאחר החג שבה לעבודה עד 31.8.13. בסך הכל עבדה התובעת 12 ימים באותו חודש. בחקירתו הנגדית מסר יאניאק, כי יתכן שהחג היה אחר, ולא עיד אלאדחא. החג נמשך כשבוע וחצי, ולאחריו שב יאניאק לעבודה.

הנתבעת הכחישה את טענתו של יאניאק, כי חזר לעבודה לאחר 5.8.12. לרר מסר בעדותו שהתובעת לא חזרה לעבוד.

נטל ההוכחה מוטל על התובעת. לאחר ששמעתי את עדויות העדים אני סבורה שהתובעת לא עמדה בנטל זה. עדות יאניאק לא הותירה בי רושם מהימן, בוודאי לא ברמה המצדיקה לקבוע ממצאים על סמך עדותו בלבד. בעדות יאניאק נתגלו אי דיוקים וסתירות. בניגוד לטענת יאניאק, עיד אלפיטר, שהוא החג שחל בחודש אוגוסט 2012, נמשך שלושה ימים בלבד, ולא כשבוע וחצי כפי שטען יאניאק. החג החל ב-19.8.12, דהיינו שבועיים לאחר האירוע מיום 5.8.12, ולא בסמוך לאחריו כפי שנטען.

עדותו של יאניאק נסתרה גם בעדות אביו, שהוזמן להעיד מטעם התובעת. בעוד שיאניאק מסר בעדותו שביום 6.8.12, לאחר שהגיש תלונה במשטרה, הגיע לאתר הפרויקט ופגש בלרר (עמ' 8 ש' 19-20), מסר אביו בעדותו שיאניאק חזר לחיפה לאחר הגשת התלונה (עמ' 13 ש' 6). אוסיף כי התובעת לא הביאה כל עד לתמוך בעדותו של יאניאק כי חזר לעבודה, למרות שבמקום עבדו עובדים רבים. הדבר פועל לחובתה.

התובעת אף לא הגישה כל מסמך להוכחת טענתה כי חזרה לעבודה. טענתה כי כרטסת הנוכחות מוחזקת בידי הנתבעת ולכן היא לא יכולה הייתה להגישה – לא זו בלבד שהועלתה בשלב מאוחר של ההליך, אלא היא מנוגדת לראיות שהביאה התובעת עצמה, דהיינו לעדותו של יאניאק עצמו, שמסר כי לא היה צריך לדווח על נוכחותו בעבודה הואיל והיה עובד גלובלי (ראה עדותו בעמ' 7 שו' 23-27 ובעמ' 9 שו' 31 – עמ' 10 שו' 5). זאת ועוד: התובעת יכולה הייתה לפנות לבית המשפט בבקשה לגילוי מסמכים, אך לא עשתה כן. מטעמים אלה דין הטענה להידחות.

מטעם הנתבעת העיד גם מנהל הפרויקט, יוסי כרמלי. בניגוד לעדותו של יאניאק, עדותו של כרמלי הותירה בי רושם מהימן. כרמלי לא היסס למסור בעדותו גם פרטים המנוגדים לאינטרס הנתבעת, דהיינו כי נפגש עם יאניאק ואישר לו לחזור לעבודה.

לפיכך אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה טענתה שעבדה שנים עשר ימים בחודש אוגוסט 2012. אין חולק שהתובעת עבדה עד יום ראשון, 5.8.13, דהיינו שלושה ימים. התשלום המגיע לה עבור ימים אלה הוא בסך: 3/22*27,500=3,750 ₪.

הנתבעת העלתה טענת קיזוז. לטענתה גרמה לה התובעת נזק בסכום של 1,500,000 ₪, שכן עזיבתה ללא התראה מראש בניגוד להסכם הובילה להשבתת משמרת שלמה במשך חמישה ימים. לא הובאו ראיות להוכחתה של טענה זו: לא הוצגו דו"חות כספיים המעידים על נזק של 300,000 ₪ ליום, לא הובאו ראיות לגבי ביטולן של משמרות (איזה משמרות בוטלו ומתי), ולא ראיות על המועד שבו הוחלפה התובעת באתר. לפיכך אני דוחה את טענת הקיזוז.

התוצאה היא כי התובעת זכאית לסכום של 3,750 ₪ עבור שלושה ימי עבודה בחודש אוגוסט 2012.

אשר על כן הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 3,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

לנוכח הפער בין הסכום שנפסק לבין סכום התביעה (העולה על הסכום שנפסק בפי שבעה כמעט), ישא כל צד בהוצאותיו.